חדרי ילדים והזכרונות שלנו
חדרי ילדים והזכרונות שלנו - אותו זיכרון עתיק מלווה אותי כל החיים. הבלגאן, המשחקים, כלי העבודה, חוברות המדע, גיבורי קומיקס. שולחן עבודה מלוכלך תמיד. ההורים שלי הירשו לי לעשות בלגאן. מה למדתי מזה? אם אין לדברים מקום קבוע לא חשוב איפה הם מונחים. הכי נמוך הוא אותו מקום ממנו כלום לא נופל. הכי מלוכלך, הוא אותו מקום שבטעות נוגעת בו החולצה הלבנה לפני טקס חג השבועות בבית הספר. זה היה בשבילי חדר הילדים.
מבחינה יצירתית חדר הילדים היה חסר גבולות. מבחינה מעשית חסר יצירה. שום דבר לא החזיק מעמד משלב הרעיון עד שלב הגימור. ומה למדתי מזה? שמה שלא תעשה, לא תצליח למכור את זה, כמו שזה נראה. חדר ילדים הוא אותו מקום מלא תיקווה, ממנו אנחנו מקווים מתפללים ומייחלים, יצאו בתהליך הממושך וכפוי הטובה, מלאכים בדרך אל האושר.
באופן מעשי, הוא אותו מקום אליו נכנסים אותם "מלאכים" כשאנחנו ההורים או הם צורחים, אף פעם לא ביחד כמובן. אותו מקום ממנו עולה רעש לא ברור ולא קצבי של נסיונות נגינה. אותו מקום שאחרי שנסגרת הדלת באנחת רווחה של שעת ערב מאוחרת, שומעים את אחד ההורים ממלמל: "ממנו כבר לא יצא כלום". הכוונה כמובן לחדר הילדים בו הושקעו שעות מחשבה רבות, תכנון ממושך וכסף רב.
בסופו של דבר קיבלנו מה שמגיע לנו. קצת שקט כשהדלת סגורה והרבה רעש כשראינו מה מתחולל בפנים. שעות של ניקיון, סידור ותחנונים לשיתוף פעולה. ומה למדה מזה האנושות אתם שואלים? המוטו של המאמר הוא יצירה של מקומות עבודה "open space" כולם רואים את כולם, אין דלתות ואין לאן לברוח. אף אחד לא משחזר את חדרי ילדותו הסגורים, בודאי שלא עבור ילדים בוגרים אחרים.
קראו עוד: מיטות ילדים
קראו עוד: חדרי ילדים כמקומות מוגנים